<h1>ספר הנייר הלכ' שחיטה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ה"ג. תניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. ושחיטת וורידין בבהמה טוב לדקדק, ובעוף שוחטן לכתחילה מפני שצולהו כולו כאחד או מנקבן בקוץ אבל דיעבד כשר בכל עניין. ומי שאינו בקי בהלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו דילמא שהי או דריס ולא ידע, ואע"ג דחזינן דשחט חד סימן שפיר דאימר שהה בתניינא. ת"ה. שיכור אפי' חכים דידע אסור לאכול משחיטתו, ואמור רבנן הכל שוחטין, ואפילו חרש שוטה וקטן, והוא באחרים רואין אותו מתחילה ועד סוף. ונשים מותרות לשחוט אם יודעות הלכות שחיטה, דלא חיישינן לאיעלופי. וכן שחט ולא בירך שחיטתו כשירה. שחיטה נכרי נבילה.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין של גוי קולף דהלכה כרב. כך פסק רב צמח גאון. סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, צונן מותר, אי איכא בלאי בגדים לקנחו בו או נעצו בקרקע. סכין של גוים אסור לחתוך אפי' צונן בלא נעיצה עשר פעמים בקרקע ואפילו פירות וסגי בקינוח והדחה. ס"ה. זרק סכין לנעצה בכותל ושחטה כדרכה כשירה.
<h2>דף ט.</h2>
והילך הלכות שחיטה בקוצר. אמר רב יהודה א' שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואילו הן הלכות שחיטה, שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור. ולא שידע כל הדינין שהם בחמשה סימנים הללו, שהרי כל חכמי התלמוד לא ידעו לברר הבעיות והפירו', כגון שהיות מהו שיצטרפו איבעא להו ולא ניפשטיה ונשארה בתיקו, וכיוצא בהם. אלא שידע ליזהר השוחט בפשיטות עיקר האיסור ויהיו מסודרים תמיד בפיו ויאמר על האיסור אסור למען יזהר אם יבא לידי אחד מהם. והילך פירושם. שהיה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט בחתיכת בשר או בסימנים ונפל סכין מידו או נפלו כליו, והגביה ידו מצואר הבהמה או העוף, או שעמד הסכין מלהוליך ולהביא, וחזר להוליך להביא אחר ששהה מעט, אם יש באותה שהייה כדי לשחוט בכיוצא בו שחוט רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה דקה לדקה וגסה לגסה, שחיטתו פסולה, פחות מכאן שחיטתו כשירה. ואי שהה ליה תרין או תלת זימני בחדא בהמה מצטרפי להדדי ופסולה. היכא דשהה במיעוט קמא או בתרא דסימנים כיון דלא איפשיטא לן אזלינן לחומרא. ה"ג. ושהיית עוף אין לה שיעור להכשיר. מי ששחט הוושט ואינו יודע אם ניקב אם לאו, שוחט הגרגרת במקום אחר ומניחו עד שתמות, ובודק הוושט מבפנים, אם נמצא טיפת דם כנגד מגע הסכין טריפה ואם לאו כשירה. ר"ם. דרסה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט והיה הסכין חריף וטבחא גיברא, וחתך כל הסימנים בלא הולכה והבאה פסולה, ואם הסכין כמלא צואר חוץ לצואר די בהולכה או בהבאה. ה"ג. חלדה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט ויצא ראש הסכין בין משכא דחיותא לסימני, או בין סימנא לסימנא בכל מקום שגבו של סכין מכוסה קודם ששחט הבשר שחיטתו פסולה. וחלדה כמו חולדה הדרה בעיקרי הבתים דמכסא. הגרמה היכי דמי, כגון ששחט על השיפוי כובע ולמעלה ולמטה מן המקום שישעיר. אמנם בתפיסה כל שהו למטה סגי וכן למעלה, ובעוף עד הזפק, ולמטה ממנו פסולה. עיקור היכי דמי, כגון שנעקרו סימנים ממקום חיבורם בלחי או אפי' אחד מהם, אסור לשחוט. ואם שחט ומצא הסימנים עקורים, ואינו יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אם תפס הסימנים בידו בשעה שחיטה ושחט, יש לתלות שמא קודם שחיטה נעקרו, ואם לא תפס ודאי לאחר שחיטה נעקרו, דאי איעקור סימנים קודם שחיטה לא הוו משחטי סימנין. ה"ג. ור"י או' כי בכל עניין יש להחמיר בין תפס בין לא תפס, אם לא נתברר לשוחט שהעוף או הבהמה הכו מרגליהם לכותל אחר שחיטה או כיוצא בו. וה"ג או' דמאן דשחט עופא דקשו כרעייהו נינקטינהו לכרעייהו ביני אצבעתיה ולארעה לא נמטו משום דרוביה דעיקור בציפר הוא דהוי ובברחא ובעיזא דלית בה קרני. ומיהיכא ידיע כי מתעקרי סימני דחיותא, לעיין בסימני או חזי דעבדי תותיה חלפתא ככתני דעמרא לידע דעקירי סימני וטרפה. ויבדוק בסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק טריפה, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה בלא אורה, וכן סומא ששחט, והשוחט בשבת ויום הכיפורים שחיטתו כשירה. והיכא דשחט ולא ידענא אי גמיר אי לא גמיר, לא צריך למיבדק דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. משומד אסור לאכול משחיטתו וכן מגוי. ספק דלא ידעינן ישראל אי שהה אי דרס שחיטתו נבילה, וספק שחיטה טריפה.
<h2>דף יז:</h2>
בדיקת סכין נפקא לו מושחטתם בזה, ז"ה בגי' י"ב, וצריך לבדוק אבישרא כנגד הושט ואטופרא כנגד הקנה ואתלתא רוחתא משום צדדין. ושלש מדות בסכין, אוגרת לא ישחוט, פי' פגימה שיש בסכין משתי רוחתא ואפי' דיעבד, מסכסכת מרוח אחת לא ישחוט ודעבד כשר בזה, רק שאין חוגר בציפורן כי אם מרוח אחת. ה"ג. ודווקא כשהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא, שאם היה מביא כבר החליש ראש הסכין העור בהלכתן, ואם היה מביא אז היה קורע ראש השני שהוא חוגר בציפורן, ועולה ויורד שוחט בו לכתחילה. דומה לססאה, אשפר"א בלע"ז, שוחטין בה לכתחלה. וסכין שהוא מרוח אחת כמגל, אע"פ שרוח האחר יפה, אין שוחטין בו, ואם שחט כשר. ופגימה שהוא בראש סכין ארוך ובסכין חוץ לפגימה יש הכשר שחיטה, יש מתירין לקשור מטלית על הפגימה ולשחוט במותר מן הסכין הבדוק. ובסכין צריך כמלא צואר חוץ לצואר. רמ"ק. והיכא דשחט בסכין ונמצאת פגימה, אם שבר בה עצמות כשירה, ואם לא שבר, טרפה כשלא בדק קודם לכן, ואם בדק קודם לכן ואחר נמצאת פגימה, אפי' שחט כמה בהמות כולם טרפות, דאימא בעור דקמייתא נפגמה. היכא דלא בדק בנתיים אף הראשונה אסורה, הילכך צריך לבדוק בין כל אחת ואחת בין בתחילה בין בסוף. ה"ג. ואם נפל לארץ או נועצו בעץ ונמצא פגום, תלינן בנפילתו לארץ אם אין נשחט ונחתך עצם המפרקת ברובו מ"מ. וצריך הולכה והובאה בסכין קטן. והשוחט בסכין רע שאינו יכול לחתוך היטב, אם הוליך והביא תמיד אפי' כל היום כולו כשר. קשר' קשייתא בוישטא ומטיא סכינא על קשית' מאי תקנתיה, נידחייה לסכינא להכא ולהכא עד דשייפא קשייתא או לעילא או לתחת והדר לישחוט ושפיר דמי, ואם נמצא סכינו פגום בקשייתא תלינן. ה"ג. והיכא דאשכח גדי שחוטה או תרנגולת שחוטה בבית או בשוק מותרת באכילה הואיל דלאו באשפה או מקום מטונף לא אשכחא.
<h2>דף כח.</h2>
ה"ג. תניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. ושחיטת וורידין בבהמה טוב לדקדק, ובעוף שוחטן לכתחילה מפני שצולהו כולו כאחד או מנקבן בקוץ אבל דיעבד כשר בכל עניין. ומי שאינו בקי בהלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו דילמא שהי או דריס ולא ידע, ואע"ג דחזינן דשחט חד סימן שפיר דאימר שהה בתניינא. ת"ה. שיכור אפי' חכים דידע אסור לאכול משחיטתו, ואמור רבנן הכל שוחטין, ואפילו חרש שוטה וקטן, והוא באחרים רואין אותו מתחילה ועד סוף. ונשים מותרות לשחוט אם יודעות הלכות שחיטה, דלא חיישינן לאיעלופי. וכן שחט ולא בירך שחיטתו כשירה. שחיטה נכרי נבילה.
<h2>דף כט:</h2>
שחט סימן אחד גוי וסימן אחד ישראל טריפה, גמרו ביד גוי טריפה. ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה. השוחט במוכני, מולציל בלעז, שחיטתו כשירה. בדבר המחובר לקרקע שחיטתו פסולה, דשחיטה בתלוש, שנ' ויקח את המאכלת. תלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשירה. נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה.
<h2>דף לב.</h2>
והילך הלכות שחיטה בקוצר. אמר רב יהודה א' שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואילו הן הלכות שחיטה, שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור. ולא שידע כל הדינין שהם בחמשה סימנים הללו, שהרי כל חכמי התלמוד לא ידעו לברר הבעיות והפירו', כגון שהיות מהו שיצטרפו איבעא להו ולא ניפשטיה ונשארה בתיקו, וכיוצא בהם. אלא שידע ליזהר השוחט בפשיטות עיקר האיסור ויהיו מסודרים תמיד בפיו ויאמר על האיסור אסור למען יזהר אם יבא לידי אחד מהם. והילך פירושם. שהיה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט בחתיכת בשר או בסימנים ונפל סכין מידו או נפלו כליו, והגביה ידו מצואר הבהמה או העוף, או שעמד הסכין מלהוליך ולהביא, וחזר להוליך להביא אחר ששהה מעט, אם יש באותה שהייה כדי לשחוט בכיוצא בו שחוט רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה דקה לדקה וגסה לגסה, שחיטתו פסולה, פחות מכאן שחיטתו כשירה. ואי שהה ליה תרין או תלת זימני בחדא בהמה מצטרפי להדדי ופסולה. היכא דשהה במיעוט קמא או בתרא דסימנים כיון דלא איפשיטא לן אזלינן לחומרא. ה"ג. ושהיית עוף אין לה שיעור להכשיר. מי ששחט הוושט ואינו יודע אם ניקב אם לאו, שוחט הגרגרת במקום אחר ומניחו עד שתמות, ובודק הוושט מבפנים, אם נמצא טיפת דם כנגד מגע הסכין טריפה ואם לאו כשירה. ר"ם. דרסה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט והיה הסכין חריף וטבחא גיברא, וחתך כל הסימנים בלא הולכה והבאה פסולה, ואם הסכין כמלא צואר חוץ לצואר די בהולכה או בהבאה. ה"ג. חלדה היכי דמי, כגון שהתחיל לשחוט ויצא ראש הסכין בין משכא דחיותא לסימני, או בין סימנא לסימנא בכל מקום שגבו של סכין מכוסה קודם ששחט הבשר שחיטתו פסולה. וחלדה כמו חולדה הדרה בעיקרי הבתים דמכסא. הגרמה היכי דמי, כגון ששחט על השיפוי כובע ולמעלה ולמטה מן המקום שישעיר. אמנם בתפיסה כל שהו למטה סגי וכן למעלה, ובעוף עד הזפק, ולמטה ממנו פסולה. עיקור היכי דמי, כגון שנעקרו סימנים ממקום חיבורם בלחי או אפי' אחד מהם, אסור לשחוט. ואם שחט ומצא הסימנים עקורים, ואינו יודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, אם תפס הסימנים בידו בשעה שחיטה ושחט, יש לתלות שמא קודם שחיטה נעקרו, ואם לא תפס ודאי לאחר שחיטה נעקרו, דאי איעקור סימנים קודם שחיטה לא הוו משחטי סימנין. ה"ג. ור"י או' כי בכל עניין יש להחמיר בין תפס בין לא תפס, אם לא נתברר לשוחט שהעוף או הבהמה הכו מרגליהם לכותל אחר שחיטה או כיוצא בו. וה"ג או' דמאן דשחט עופא דקשו כרעייהו נינקטינהו לכרעייהו ביני אצבעתיה ולארעה לא נמטו משום דרוביה דעיקור בציפר הוא דהוי ובברחא ובעיזא דלית בה קרני. ומיהיכא ידיע כי מתעקרי סימני דחיותא, לעיין בסימני או חזי דעבדי תותיה חלפתא ככתני דעמרא לידע דעקירי סימני וטרפה. ויבדוק בסימנין אחר שחיטה ואם לא בדק טריפה, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, אלא לתוך אוגן של מים עכורים, ובספינה על גבי כלים. הנותן בהמה לטבח ונתנבלה, הדיוט חייב, אומן בחנם פטור, בשכר חייב. השוחט בשנים ושלשה מקומות מקורבי' ומגיעים זה לזה שחיטתו כשירה, אבל אם שחט במקום אחד וחזר ושחט במקום אחר פסולה, כי שמא ניקב הסימן בתחילה. המסוכנת בהמה או עוף אם בשעה שחיטה פשטה ידה והחזירה או כפפה רגלה או פשטה כשירה, ופירכוס שאמרו בסוף שחיטה, ובעוף אפי' לא רפרף אלא גפו או כשכש בזנבו די בכך. עבד שהטבילו לשם עבדות שחיטתו כשירה. נשלמו דיני שחיטה והילכותיה על פי ה"ג, ורבינו משה.
<h2>דף פג:</h2>
הגהה. הלכות כסויי הדם. ה"ג. מאן דשחט חיותא או ציפרא מחייב לכסויי דמיא בעפרא, שנ' איש כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. וצריך עפר למעלה ועפר למטה. ולא דווקא כי יצוד, אלא אפילו דבר הנצוד, כגון אווזא, דכתיב ציד, מ"מ. ומאן דשחיט ציפורא או חיות' ושחט בה בהמה עליה פטור מלכסות, בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות. מאן דשחט ציפורא ואיערב ההו' דמא במיא, או בשאר משקין, אית ביה חזותא דדמא, חייב לכסות, ואי לא לא, דאי' דחוי אצל מצות. ומאן דשחיט לחולה בשבת פטור לכסות. ומאן דשחיט ולא אישחיט שפיר פטור מלכסות. השוחט וצריך לדם חייב לכסות. חש"ו ששחטו פטורין מלכסות, אם אין גדול עומד על גביהם. ומאן דשחיט ולא כיסה ובא וראה אחר חייב לכסות. ומאן דשחט במה ששפך יכסה בסכין, או ביד, או בקיסם, ובלבד שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו. ומאן דשחיט יכסה. ומעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסה, וחייבו ר"ג עשרה זהובים, ובזמן הזה לא עבדינן עובדא, והוי כמו דיני קנסות, דבמידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ולא דיינינן בבבל. וכתב השר משאנץ כי מעשה בא לפני ר"ת שנתנו לו ילד לימול והקדימו אחר ובירך ומל אותו, והשיב ר"ת שאינו חייב כלום הואיל ולית ביה חסרון כיס כדפי', וכן פי' ריב"א גבי כסוי, ואי תפס מפקי' ליה מיניה, דה"מ דהיכא דתפס דבר המזיק, כגון כלבא דאכל אימרי לא מפקי' מיני', אבל הכא אי תפס מפקינן מיני'. שחט מאה חיות במקום אחד וכן עופות, כסוי אחד לכולם. שחט ונתגלה פטור מלכסות. ומותר לדבר אחר שחיטה קודם כיסוי, אבל בין שחיטה בהמה לבהמה, או עוף לעוף, אסור לדבר, אם לא במילי דשחיטה, כגון תן לי העוף או הבהמה. ואפי' יודע שצריך לחזור ולברך על השחיטה אסור לדבר בנתיים. והאי מאן דשחיט ולא נפיק מיניה דמא אלא האי דעל סכינא, או על אפיה נפל, חייב לכסות. ומאן דאזיל במדברא ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה או שוחק דינר זהב ומכסה, דאיקרו שפי' עפר, שנ' ועפרות זהב לו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ומכסין בזבל הדק, ואפילו בדבר שאינו מגדל צמחין, אבל לא בזבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות, וקמח וסובין ומורסן, דלא איקרו עפר. ומכסין בסיד או בגפסיס, פלאטרש בל'. קרקע לחה אינה ראויה לכסות. כיסה עליו כלי, או כסהו באבנים אין זה כיסוי. סליק.
